פסק-דין בתיק ע"א 9010/07

1.       זהו ערעור שהוגדר כ"ערעור על החלטה אחרת של רשם", המתייחס למעשה לשתי החלטות שניתנו על-ידי כב' הרשמת ג' כנפי-שטייניץ במסגרת בש"א 1633/06 בתיק ע"א 9222/06: ההחלטה הראשונה ניתנה ביום 16/11/06 והוכתרה כ"פסק-דין", ובה נמחק ערעורו של המבקש מחמת אי תשלום אגרה; ההחלטה השנייה ניתנה ביום 19/12/06, ובה נדחתה בקשתו של המערער לביטול ההחלטה הראשונה ולמתן ארכה נוספת לתשלום האגרה.

2.       המערער הגיש ערעור על פסק דינו של בית-משפט השלום בירושלים. בד בבד עם הגשת הערעור הגיש המערער בקשה לפטור מאגרה. ביום 1/8/06 דחתה כב' הרשמת את הבקשה לפטור מאגרה, מהטעם שהמערער לא הניח תשתית עובדתית מספקת המצדיקה את מתן הפטור, והורתה כי האגרה תשולם עד ליום 15/8/06. לבקשת המערער ניתנו לו שתי ארכות מועד נוספות לתשלום האגרה. המועד האחרון לתשלום האגרה חלף ביום 1/11/06, אולם האגרה לא שולמה ואף לא הוגשה בקשה נוספת להארכת מועד.

3.       ביום 16/11/06 קבעה כב' הרשמת, בהחלטה שהוכתרה בכותרת "פסק-דין", כי הערעור נמחק מחמת אי תשלום האגרה. בעקבות כך עתר המערער לביטול ההחלטה בדבר מחיקת הערעור, אולם בקשתו נדחתה על-ידי כב' הרשמת, אשר ציינה, כי "הבקשה דנן הוגשה כחודש וחצי לאחר פוג המועד לתשלום האגרה, על פי הארכה האחרונה שניתנה למערער, מבלי שזו נתמכה בתצהיר לתמיכת הטענות העובדתיות הנטענות בה. גם לגופו של עניין, לא ניתן להאריך את המועד לתשלום האגרה מעבר לחודשיים (ראה הוראת תקנה 13(ד) לתקנות בית-המשפט (אגרות))". על שתי החלטות אלו הוגש הערעור שלפניי.

4.       כבר בתחילה אציין, כי לא ניתן היה להגיש ערעור לבית משפט זה על החלטתה הראשונה של הרשמת. אף אחד מבין הצדדים לא נתן דעתו על כך, אולם ההחלטה בדבר מחיקת הערעור, אשר הוכתרה בכותרת "פסק-דין", סיימה את הטיפול בתיק, ועל כן גם במהותה יש לראות בה כפסק דין. מאחר שפסק-דין של רשם דינו, לעניין ערעור, כדין פסק-דין של בית-המשפט שבו הוא מכהן כרשם, הערעור עליו צריך להיות מוגש לבית משפט העליון ולא לבית המשפט המחוזי (סעיף 96(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984).

מעבר לנדרש, יצוין, כי גם לגופו של עניין לא נפלה כל טעות בהחלטתה הראשונה של הרשמת. משלא שולמה האגרה במועד האחרון שנקצב, ואף לא הוגשה כל בקשה להארכת מועד, הייתה רשאית כב' הרשמת לפעול כאמור בתקנה 13(ו) לתקנות בית-משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 ולהורות על מחיקת הערעור, שהרי כעולה מתקנה 2(א) לתקנות, הליך שהוגש ולא שולמה עליו אגרה כלל אין להיזקק לו. תקנה 13(ו) אף אינה דורשת כי בטרם המחיקה תימסר התראה לבעל הדין.

מכל מקום, דינו של חלק הערעור המתייחס להחלטתה הראשונה של הרשמת להימחק, וכך אני מורה.

5.       מכאן לחלק הערעור, המתייחס להחלטת הרשמת שלא להיעתר לבקשה לביטול פסק הדין. לאחר ששקלתי את טענותיו של המערער לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתה של הרשמת.

בבקשתו לביטול פסק-הדין טען המערער, כי אין ביכולתו לשלם את האגרה, וכי הוא עמל על השגת תעודת פטור מהלשכה לסיוע משפטי, ועל כן ביקש ליתן לו ארכה נוספת לתשלום האגרה. אשר לסיבת מחדלו להפקדת האגרה במועד שנקבע, הוסבר, כי לא הוגשה בקשה נוספת להארכת מועד עקב תקלה משרדית אצל בא כוחו של המערער. דא עקא שטענות אלו נטענו באופן סתמי מבלי שתיתמכנה בתצהיר. אף לא פורט מתי פנה המערער ללשכה לסיוע משפטי, באיזה פעולות נקט, ומדוע לא פנה קודם לכן. בנסיבות אלה לא הראה המערער כל טעם להארכה נוספת של המועד לתשלום האגרה, לא טרם רגיל ובוודאי שלא טעם מיוחד, כנדרש לפי תקנה 13(ו) לתקנות בתי-המשפט (אגרות).

6.       בערעורו שלפניי הוסיף המערער ופירט ארוכות את השתלשלות ההליכים בתיק בית-משפט השלום, נשוא ערעורו העיקרי שנמחק. הוא עמד על הקשיים המצדיקים, לטענתו, את קבלת הערעור העיקרי, והדגיש כי פסק-הדין נשוא הערעור העיקרי, המטיל עליו חיוב כספי של מאות אלפי שקלים, ימיט עליו אסון ויגרום לו נזק בלתי הפיך. כמו כן הסביר, כי נזקק להארכות מועד לתשלום האגרה, משום שפנה ללשכה לסיוע משפטי לקבלת תעודת פטור, ולשם כך נדרשו ממנו בכל פעם מסמכים שונים, אך לאחר שהמציא את המסמכים התברר כי המסמכים אבדו בלשכת הסיוע המשפטי. אלא שכאמור, טענות אלו היו צריכות להיות מובאות בפני הרשמת, במסגרת תצהיר מפורט ונתמך כדבעי, ולא להיטען, בפעם הראשונה וללא כל אסמכתא מתאימה, במסגרת הערעור.

חלק זה של הערעור נדחה.

7.       המערער ישלם למשיב את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ש"ח ומע"מ.

ניתן היום י"ג בניסן, תשס"ז (1 באפריל 2007) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: